"השתגעת לגמרי?! איך תיפרדי מהעובר הזה שגדל אצלך ברחם?"
"את תקשרי אליו ולא תוכלי למסור אותו"
אמירות כאלה ואחרות רווחות בתחום הפונדקאות בישראל.
אני יכולה להבין מאיפה זה בא, במיוחד כשזה נאמר ע"י בני משפחה או אנשים שקרובים רגשית לפונדקאית, אך חשוב לדעת שבמציאות זה פשוט לא קורה, בזכות התהליך שהפונדקאיות עוברות בארץ, שהוא ייחודי בכל העולם.
פונדקאיות בישראל עוברות דרך ארוכה עד שהן מקבלות את האישור של משרד הבריאות. הדרך הזו מתחלקת לשתיים: בשלב הראשון הן מקבלות את האישור המקדמי, שמשמעותו שהן עומדות בקריטריונים הבסיסיים של משרד הבריאות. השלב השני, הוא החתימה על ההסכם בוועדה עם הזוג או היחידנית.
הדרך הזו היא משמעותית וחשובה ולא רק בשביל לקבל את האישור, אלא כי היא מאפשרת להן לפתח עמדה מגובשת שמבוססת על שיקולים רציונליים ורגשיים, ולא רק על מה ששמעו או ראו בתקשורת או במדיה החברתית.
בתחילת התהליך ובמהלכו, הן לומדות להכיר את תחום הפונדקאות בישראל, הן נחשפות למידע ולעובדות, לאתגרים ולקשיים בדרך, כמו גם לחלקים היפים והמרגשים בו.
לא אפרט במאמר זה את כל שלבי התהליך (תוכלו לקרוא על זה כאן בקישור). רק אציין, כי באחד משלביו, הפונדקאיות ובני זוגן צריכים לעבור אבחון פסיכולוגי ואישיותי מעמיק (של 4-5 שעות לכל הפחות). הפסיכולוג יבדוק, בין השאר, את היכולת של הפונדקאית להתרגש מההתפתחות של ההיריון ומתנועות העובר, אך בו בזמן להבין שהעובר הזה שגדל ברחמה, הוא לא שלה. הוא מופקד ברחמה והיא שומרת עליו, ולאחר שייוולד תמסור אותו להורים שאליו הוא שייך. ההבנה הזו היא לא רק מנטלית, אלא גם רגשית ובזה חשיבותה.
ובתפיסה שלי – הן עוברות (אצלי) הכשרה ל"תפקיד", כי חשוב לי שיבינו את המשמעות העמוקה של העניין, כולל ההשפעה של התהליך עליהן ועל המשפחה הגרעינית שלהן. זו גם הסיבה שכבר בפגישתנו הראשונה, אני מבקשת להיפגש לא רק עם הפונדקאית, אלא גם עם בעלה או בן זוגה.
אני מלווה אותם באופן שוטף, כמו גם את ההורים המיועדים, מתחילת הדרך ועד לאחר הלידה, ותמיד נמצאת שם עבורם לכל מחשבה, שאלה או הרגשה או כל צורך אחר שעולה. זה חשוב ומשמעותי עבור שני הצדדים שיש מישהו מקצועי ורגיש, שאתה בוטח בו ושנמצא איתך לאורך כל הדרך, במיוחד בתחום שבו ברוב המקרים, קבוצת התמיכה הטבעית (שהם בני משפחה או חברים) לא מכירים את העולם הייחודי.
ובחזרה למיתוס היקשרות הפונדקאית לעובר, אשתף בדוגמא אישית –
סבטלנה, הפונדקאית שלנו, שנשאה ברחם שלה את גילי – הבת הצעירה שלנו, שמחה והתרגשה עם התפתחות ההיריון והבטן שגדלה, צילמה לנו תמונות בסיטואציות שונות וסרטונים כשהרגישה את התנועות של גילי ברחם שלה, כדי שגם אנחנו נוכל לחוות את ההיריון. הלכנו יחד לבדיקות ובסוף גם לצילומי היריון משותפים של שתי המשפחות.
סבטלנה לא נקשרה לגילי. עוד יותר מזה, היא דווקא נקשרה לאורי – הבת הגדולה שלנו, שחוותה איתה ואיתנו את ההיריון. היא נתנה לאורי להרגיש את תזוזות הבטן כשנפגשנו וראתה את ההתרגשות והציפייה של אורי בכל פעם מחדש.
כשסבטלנה ילדה את גילי, היא שמחה שהיא יכולה לצאת לחופשת לידה אמיתית ולא עם תינוק(ת) בבית!
ואנחנו, אחרי המסע הארוך שעברנו… סופסוף זכינו לקבל את גילי שלנו!
אם את פונדקאית (או שוקלת להיות) ואת נתקלת באמירות מהסוג הזה או אחרות, מוזמנת לכתוב לי, מבטיחה לעזור לך ולמשפחתך ככל שאוכל.
